אני אופה חלות בכל יום שישי כבר כמעט שלוש שנים, מאז השבת שאחרי ה־7 באוקטובר.
לקחתי על עצמי לעשות הפרשת חלה לזכות החיילים והחטופים, עד שכולם יחזרו.
מאז עבר כל כך הרבה.
חלק חזרו, המלחמה ״נגמרה״ ואז התחילה עוד אחת, ואז אמא נפטרה.
ופה בבית כבר התרגלו לחלות הכוסמין של שישי –
אז אני ממשיכה.
וביום שישי לפני שבוע הכנתי בצק, התפחתי, חילקתי, רידדתי וקלעתי.
החלות כבר היו מוכנות להיכנס לתנור.
ואז נזכרתי.
לא שמתי מלח.
עכשיו, אפשר לאפות חלה בלי מלח.
היא אפילו יכולה לצאת יפה.
אבל היא לא תהיה אותה חלה.
הטעם יהיה אחר, וגם המבנה של הבצק מושפע מהמלח.
עמדתי מול החלות היפות שכבר קלעתי והיו לי שתי אפשרויות:
להכניס אותן לתנור או לפרק הכול.
והאמת?
ממש לא התחשק לי לפרק.
כבר סיימתי.
כבר קלעתי.
התנור חם.
יום שישי.
מי רוצה עכשיו להתחיל מחדש?
אבל ידעתי שאם אכניס אותן ככה לתנור, אתבאס אחר כך שלא תיקנתי כשעוד יכולתי.
אז פירקתי.
פתחתי את כל הקליעות היפות,
החזרתי את הבצק,
הוספתי מלח,
לשתי שוב,
חיכיתי קצת,
וחזרתי לקלוע.
ותוך כדי חשבתי על כמה קשה לנו לפעמים לפרק משהו שכבר עשינו.
לא תמיד זה בגלל שאנחנו חושבות שהוא מושלם,
אלא מפני שכבר השקענו בו.
יש משהו כמעט מעצבן בלחזור אחורה אחרי שכבר סיימנו.
אבל בעצם, לא באמת חזרתי אחורה.
בפעם השנייה קלעתי את אותן החלות,
רק שהפעם היה בבצק משהו שלא היה בו קודם.
היה בו המרכיב שהיה חסר.
ובסוף, כשהוצאתי אותן מהתנור, שמחתי שפירקתי.
ואולי בגלל זה הסיפור הקטן הזה נשאר איתי גם אחרי שבת.
כי לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בלהמשיך קדימה, שאנחנו שוכחות שמותר גם לעצור.
לפתוח.
לבדוק.
לתקן.
ולהתחיל שוב מאותה נקודה – אבל קצת אחרת.
זה נכון בחיים, וזה נכון גם בעסק.
לפעמים אנחנו ממשיכות עם שירות שכבר לא מדויק לנו, רק מפני שכבר השקענו בו כל כך הרבה.
לפעמים אנחנו נשארות עם מסר שלא באמת מבטא אותנו, כי כבר כתבנו, עיצבנו ופרסמנו.
ולפעמים העסק נראה מצוין מבחוץ – הכול מסודר ויפה אבל אנחנו מרגישות שמשהו מהותי חסר בו.
ולא תמיד צריך לפרק הכול.
לפעמים צריך רק לעצור ולשאול:
מה חסר כאן?
מה כבר לא מדויק לי?
ומה אני יכולה להוסיף עכשיו, כדי שהדבר הזה יהיה שלם ונכון יותר עבורי?
לפרק לא תמיד אומר שאנחנו חוזרות אחורה.
לפעמים אנחנו חוזרות לאותה נקודה עם יותר ניסיון, יותר בהירות ועם מרכיב אחד חשוב שלא היה שם קודם.
ולפעמים כל מה שחסר הוא רק קצת מלח : )
ויש עוד משהו שאני רוצה לספר לך לקראת השנה החדשה.
בתוך השנה המורכבת הזאת, שבה איבדתי את אמא שלי והחיים כפי שהכרתי אותם השתנו, חלום שלי התחיל לקבל צורה.
מחברת "סימני דרך" שיצרתי יצאה לאור.
יש משהו כמעט לא נתפס בחיבור הזה שבין אובדן ליצירה.
בין מה שנעצר לבין מה שמבקש להמשיך לנוע.
בין הגעגוע הגדול שלי לבין משהו חדש שמתחיל להיוולד.
בין הרצון שלי להתכנס לבין הבחירה להמשיך ליצור ולעשות.
המחברת הזאת נולדה כרעיון עוד הרבה לפני שאמא נפטרה, אבל הפכה למציאות דווקא אחריה.
הכאב לא עבר ולא חזרתי להיות מי שהייתי קודם – אבל גיליתי שתנועה לא מחייבת אותי לשכוח את מה שעברתי ושאני יכולה לזוז ביחד איתו כי הוא לא הולך לעבור כל כך מהר.
דווקא בתקופה הזאת הבנתי אפילו יותר עד כמה אני זקוקה – כמה אנחנו זקוקות למקום שבו נוכל לעצור, להקשיב לעצמנו ולכתוב.
מקום שבו נוכל לאסוף את המחשבות שמתפזרות בתוך היומיום, לתת מילים למה שעובר עלינו, לזהות את מה שמשתנה בתוכנו ולשים לב לסימנים שמכוונים אותנו הלאה.
וזו בדיוק "סימני דרך". היא אמנם מחברת והיא יפה ממש אבל היא בעיקר
חלום שהתגשם בתוך שנה שלא נראתה כמו שדמיינתי.
היא תזכורת לכך שגם בתוך כאב ושינוי יכולה להתקיים תנועה.
והיא ביטוי לכל מה שאני מאמינה בו על מילים, כתיבה והדרך שבה הן עוזרות לנו להתחבר לעצמנו.
לא תמיד אנחנו יודעות לאן הדרך תיקח אותנו.
לא תמיד אנחנו יכולות לראות את התמונה כולה.
אבל אנחנו יכולות לעצור, לכתוב ולזהות את סימן הדרך הבא.
לקראת השנה החדשה, אני מזמינה אותך להעניק לעצמך את המרחב הזה – או לתת אותו במתנה לאישה יקרה שאת רוצה לאחל לה שנה של חיבור, משמעות ותנועה בדרך שלה.
[לפרטים ולהזמנת מחברת ״סימני דרך״]
ועכשיו, אני רוצה לאחל לך שנה טובה.
שנה שבה תסכימי לעצור גם כשנדמה שצריך רק להמשיך.
שנה שבה תדעי לזהות מה חסר, מה כבר אינו מדויק ומה מבקש להיוולד.
שנה שבה לא תפחדי לפתוח, לתקן ולנסות שוב.
שנה שבה תאספי את סימני הדרך שלך ותתני להם להוביל אותך.
ושגם כשהדרך משתנה – תמצאי בתוכך את החיבור, המילים והתנועה לצעוד בה.
שתהיה שנה טובה ומתוקה,
שנה של בשורות טובות, שקט, בריאות וחזרה הביתה של כולם.
תודה שאת כאן,
אביבית
